בס"ד
מצ"ב מאמר ארוך מעט ויקר המלא ביראת השם הטהורה להתרחק מן הכיעור והדומה לו, הפושה היום בעוה"ר בתוך תוכי המחנה פנימה בכל מיני צורות ולבושים, מאת ידידנו הסופר הרב אליהו קויפמאן שליט"א, מאמר זה נצרך מאוד לחיזוק גדרי הדת ולהוקיע את תרבות יוון החודרת ומתפרצת אל תוך הבתים והקהילות רח"ל בפרט ע"י העיתונים הקלוקלים, הסרטים למיניהם, וכל מיני רבנים וארגוני תשובה ליצניים שהזיקן רב מתועלתן.
בתי כנסיות ובתי מדרשיות לבתי קירקסאות / הרב אליהו קאופמן
חזון אחרית הימים מדבר על כך שבבוא העת אחד מסימני הגאולה יהיה בהפיכתם של בתי הקירקסאות לבתי כנסיות ומדרשיות. דהיינו, העולם ימאס בכל אותה "הלניצייה" תרבותית (מלשון הלניזם) והקרב בין ירושלים לאתונה יוכרע לטובת התורה והיהדות.
אותם היכלות ששימשו כבתי קירקסאות לדרמה, "סרטים" למיניהם וסתם מוקדי ליצנות' יתבטלו מעצמם וממאיסת מבקריהם ב"תרבותם" הישנה' ויפנו את מקומם לשיעורי תורה נטו, לקדושת היהדות, וארונות הקודש ישכנו בכל מקום ששם שכנו הליצנות, הקרקס, והדרמה היוונית.
אך הנה בעוונותינו הרבים החלו לדחוק את הקץ הזה כאלה המכנים עצמם "רבנים" וללכת לכיוון ההפוך: להפוך - רחמנא לצלן, את בתי הכנסיות והמדרשיות לבתי קירקסאות! ולא מצאו להם אותם ליצנים זמן מתאים אלא אך ורק בתשעה באב האיום והנורא! זה מספר שנים - והשנה הגיע הדבר לשיא, שבשכונת "הנדון" שבלונדון הוקרנו סרטים (!) בתשעה באב בתוך בתי כנסיות (שאחד מהם משתייך ל"כדתיא" - ארגון בתי הכנסת החרדים בבריטניה!) במסגרת התחרות מי יהיה המקום היותר "אטרקטיבי" בתשעה באב למשיכת קהל יעד של "בעלי תשובה", "מתחזקים", ושאר שמות המשמשים כתירוץ להחדרת תרבות יוון למקומותינו.
כבר מתחילת שנות ה - 90 התחיל הנגע הזה לפשוע במקומותינו כש"מרצים חרדים" - ברוח יוון, הם אלה היורשים את מעמד הרב בחברה החרדית ובונים דורות של בעלי תשובה על פיגומים עקומים. במסווה של "תשובה" ו"הקלות למתחזקים" מוכנסת כל תרבות הרפש ההלניסטית הנוכרית ליהודים תמימים המחפשים בדיוק את ההיפך: השלת הרפש הנוכרי והציוני והחלפת ה"תרבות" בתורת אמת.
לא אכנס לעומק הסיבות שהביאו לקלות הדעת הזו להפוך לדומיננטית ולרשת את דעת התורה הצלולה, אך רק אציין כי גדילתו של הציבור החרדי - כילודה ובעלי תשובה גם יחד, הדליקו אור אדום ואות אזהרה לחברה הציונית - חילונית - מיזרוחניקית בארה"ק (עוד טרם בוא המהגרים הנוכרים מחבר העמים), ואלה החלו לחפש "דרכי שלום" בעזרת ה"פה - רך", כדי לעצור את היהדות החרדית לעלות על דרך התורה האמיתית את הדורות הבאים ואת בעלי התשובה.
התוצאה המעשית היא ש"רבנים" לשליש ולרביע הצליחו להחדיר את הקרירות כדרך ל"לימוד היהדות", ואילו דרך "ישראל סבא" הפכה ל"משהו מיושן" ו"לא מתאימה לדור החדש" ה"י.
אין לך כפירה גדולה יותר מאשר לומר כי דרך "ישראל סבא" עבר - חס ושלום, זמנה עבר מן הארץ.
כשאומרים שאין התורה משתנה, מתכוונים לכל המעטפת הכוללת דרכי אבות, מסורה מדור לדור ובמיוחד "חדש מפני ישן תוציאו".
תרבות יוון והליצנות היו מאז ומתמיד אבן הנגף והיסוד לקרירות בעבודת השם יתברך. לא לחינם הפרק הראשון בתהילים פותח ב"אשרי האיש " ומסווגת את הליצנות כיסוד הגרוע מעצת רשעים ומדרך חטאים. כאשר גרסא דליצנותה שולטת, גם עצת רשעים ודרך חטאים הופכות לאפשריות לתשובה. הליצנות מפיגה כל רגש אשמה וחרטה, ומעבירה את הקרבן מעולם היהדות והחוט המחובר לריבון העולמים, למצב של שחוק והיתול כמנהג עובדי העבודה הזרה הקדמונים, שהיו חוטאים ואח"כ נהנים בשחוק מחטאותיהם.
לא לחינם מפרשים קדמוננו את המילה המקראית "לצחק" כשלושת העבירות הקשות גם יחד: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. מי שהליצנות הפכה לבסיס הווייתו לא יתחרט לרגע אם עבר את שלושת העבירות גם יחד. השחוק משמיד בעצת השטן - כל חרטה על חטא ורשע והופך כל עבירה למשהו שמח ונעים. השחוק והליצנות מחליפים בהוללותם את השמחה והרגשנות היהודית הטבעית שטבועה במצוות התורה. ואילו אותם אלה המגייסים את הצחוק וההיתול כחלק מ"עבודת השם" הופכים את עבודת ה' ל"אירוע תרבותי" או "חברתי", ועוקרים ממנו את הקדושה. וכשהקדושה נעקרת חס ושלום, יתקרר אותו "עובד ה'" ה"חדש" עד שיחליף את "מסורתו" זו ל"מסורת" אחרת, קרי, התפקרות ו/או השתמדות, רחמנא לצלן.
לא לחינם הרימו החשמונאים חנית וכידון כנגד התיאטראות והקירקסאות ההלניסטים - פרי הבוסר של תרבות יוון. כבר ממעשה העגל במדבר לחמו אבותינו בעבודה הזרה בכל כוחם, אך המאבק של החשמונאים בהלניזם - ובמיוחד במתיוונים, הפך לסמל המאבק למען הצלת נידחי ישראל ולמען המשך הרוחניות התורתית. החידוש במאבק ההרואי של החשמונאים הקדושים היה במלחמתם מול חזית חדשה, שמאז ועד עתה יש לנו עימה מאבק תמידי ועקוב על שמירת גדרי היהדות.
ההלניזם היווני הביא לעולם העבודה הזרה שני אלמנטים חדשים כאמצעי חיזוק לעבודה הזרה, למחיקת עבודת השם מהנשמה: הגימנסיות והתיאטראות.
דהיינו, היוונים מיסדו את החינוך והליצנות ככלים מדעיים ממשיים כדי להילחם בבורא עולם. עד אז פולחן העבודה הזרה עבר מדור לדור כ"מסורת" ירושה ובצידו טקסים ואמוציות שעברו בירושה ובוטאו בהוללות ובתאוות ספונטניות. היוונים הפכו את ה"מסורות" והטקסים הללו לדרך חיים ממוסדת עם מוסדות חינוך ושטיפת מוח בבוקר, ותיאטראות שחוק והיתול "השכלתיים" לשטיפת מוח בערב.
היוונים הפכו את דת העבודה הזרה ל"תרבות" והעלוה לדרגה יומרנית גבוהה יותר. לא לחינם היו ההלניסטים סובלניים לשאר עמי העולם הקדום ואילו את היהדות רדפו. שאר עובדי העבודה הזרה אמנם המשיכו בעבודת אליליהם הקודמים אך לא סירבו לאמץ את ה"חינוך הגמיניסיוני", ואת התיאטראות ותרבות הגוף ההלניסטית (שבאה על חשבון הנשמה הרוחנית).
ההלניסטים ידעו כי באימוץ חינוכם וליצנותם ה"תרבותית" הודו אותם עמים שההלניזם היא ה"תרבות העליונה". עם ישראל, מונהג ע"י החשמונאים, לא היה מוכן להיכנס אל בין כותלי הגימנזיות ובמיוחד לא להסתופף בבתי התיאטראות הליצניים ואף לא במחיר שילוב לימודי תורה לצד טומאות אלה, שהרי אין קדושה מתקיימת מיניקה טומאתית.
ניצחון החשמונאים היה רק מערכה ראשונה במלחמת בני האור של הקב"ה בבני החושך של השטן. מאז ימי החשמונאים ועד היום נטוש אותו מאבק של "ישראל סבא" נגד חידושי ההסכלה וה"תרבות" הליצנית מלחדור לכרם ישראל. המאבק החשמונאי עבר לפרושים שנלחמו (רק דור אחד אח"כ!) בהלניציה של מלכי החשמונאים. לימים היה זה המאבק בין הפרושים ליהודים שדבקו בהלניציה של אותן ערים הלניסטיות בתקופת הרומאים (קיסרי, בית שאן, אשקלון, רבת עמון וכו'). זה היה מאבקם של גדולי ישראל כ"החתם סופר" וממשיכי דרכו בהסכלה הברלינאית, זו הייתה מלחמתו של "בעל התניא" ב"קידמה" הצרפתית של נפוליון, וזו הייתה מלחמתם של גדולי ישראל מדור העבר ב"תרבות האידיש" של ה"בונד" הסוציליסטי ובציונות.
היסוד היהודי היה תמיד שאין הקדושה יונקת מהטומאה בשום צורה, והוא היה מאז ומתמיד מקודש לעם ישראל, ומי שדבק בכך ולא ניצמד ל"בעל פעור" המשיך לחיות כיהודי לדורי דורות, אך מי שדבק ב"שינויים" וב"חדשים מקרוב באו" נכחד גם אם היה גדול בתורה ובן לשושלות קדושים, משום שביהדות - להבדיל מהנוכרים, היראה קודמת לחוכמה.
בשני העשורים האחרונים - בהשפעה ובכיוון הפוקרים בא"י, חודרת תרבות יוון ומכרסמת בשקט - אך בביטחון עקבי, באלה המתקראים "חרדים".
לא לחינם כתב האדמו"ר מסאטמר זצוק"ל כי רבנים לא מעטים עוברים למצב של "וידום אהרון" בעקבות "אלמות" ו"הלמות" הרחוב. ברחוב ה"חרדי" דהיום ישנם לא מעט כאלה שנותרו עם פרנסותיהם הישנות והקלוקלות מימי עברם הלא דתי או כאלה שגדלו ביהדות החרדית ללא השקפה והבנה של מסירות נפש רוחנית ומחפשים – יחד עם הלבוש החרדי ("ובגדיו פרומים"), להשתלב במקצועות נוכריים האסורים ליהדות. העולם הפוקר והנוכרי גם יחד מרוממים ומתגמלים את מקצועות הליצנות (תיאטרון, סרטים, "מופעי בידור" וכו') מעל ומעבר לכל פרנסה אחרת. אותם ליצנים הופכים ליקירי פרסומת ותקשורת, וכליצני שאול תחתית מביעים דעתם בכל מקום ומקום כאילו היו גדולי דור וכדומה.
והנה אותם אלה המתיימרים להשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם, במקום לקרב את התורה הצלולה אל יהודים המואסים בתרבות יוון והחפצים לשוב ליהדות בכל ליבם, הרי הם ממתנים ומעוותים את כמיהת קדושתם של אותם צמאי היהדות, ומכוונים אותם רק לחבוש כיפה וללבוש ציצית, אך להמשיך עם זאת בצפיית סרטים, להמשיך בצפיית תרבות גוף משוקצת של תיאטרון ובמופעי ליצנות וכפירה, ובהתרכזות בנושאים הסכלתיים בלבד, הופכים את כמיהתם ליהדות טהורה ל"צרכני תרבות", "ככל הגויים בית ישראל".
כך הופכים ליצנים לבעלי עמדות השפעה ביהדות החרדית ומחליפים את דעת התורה והרבנות האמיתית. ההסברים של "חוגים חרדים" למיניהם כי "זהו צורך של בעלי תשובה להתקרבות", או "עם הספרדים יש להקל", איננו אלא הסבר מטופש שבטח אין בו גם מעניין "ישראל ערבים זה בזה וזה לזה". כל חידוש של "חדש מפני ישן תוציאו", ניכנס לבסוף גם ליהדות החרדית ואיננו נעצר ב"חוזרים בתשובה" וכו'. על כך אתם יכולים לשאול את קברניטי ה"עדה החרדית" בירושלים המודעים היטב להסכלה הציונית - האקדמית החודרת גם לחסידויות חרדיות כ"תולדות אברהם יצחק" ו"תולדות אהרון".
כל מופעי הבידור והליצנות ( עבור "תשלום סימלי"...) שארגונים כמו "ערכים", "הידברות", "שורשים", "צוהר" וכד' הזרימו לתוך "בעלי תשובה" וה"מתחזקים" הפכו לבסוף גם למנת חלקם של חרדים ממש, וכמובן "עבור תשלום סמלי" שנע בין 10 ל 25 ש"ח.
הנימוק המטופש כי "עם הספרדים יש להקל", שייך לעולם הנוכרי והגזעני של "עליונות הלבנים על השחורים". מי שאוחז בנימוק זה אינו אלא שונא ישראל המעיז לרמוז כי הרי"ף, הרמב"ם וה"אור החיים" הקדוש היו נחותי דרגה מרבי עקיבא איגר, הגר"א והבעל שם טוב זי"ע. כל אותן "פעולות תרבות" של "מרצים בכירים" למדעי הכפירה במדים "חרדים", באים על חשבון "עיתים לתורה" של הגבר, ושיעורי יהדות אמיתיים לאישה.
לא במקרה נוצר מצב עגום שחוזרים בתשובה חודרים לחברה החרדית ונדהמים מהבלבול שהמתגלה לעיניהם. הנה הם, בתמימותם, עזבו עולם פוקר ומלא ליצנות ו"תרבות" גוף תאוותנית, בגלותם את האמת שביהדות, ופתאום דווקא ביהדות החרדית, זו שהייתה דוגמא עבורם, צופים הם בכל בית שני ב"סרטי פעולה" או קוראים "סיפורי פעולה" אלימים (גם בעיתון "העדה" של ה"עדה החרדית"...). פתאום מגלים אותם בעלי תשובה כי ב"עולם החרדי" ישנם לא מעט ליצני שטח. הבנות מצעירותן נשלחות לרקוד בגסות ב"הצגות חינוכיות" לפני יהודים חילוניים, ובחו"ל לפני גויים כשה"רבניות" שלהן (עוד מושג רפורמי שחדר לתוכנו) מעודדות את השיטה, ועוד נוזפות באלו שהוריהן עדיין חפצים לשמור על גדרי הצניעות של הבנות. ההפקרות הזו, במיוחד בחו"ל, חודרת לכל החוגים החרדים כולל מוסד "בנות ירושלים" ה"מהוללות" בלונדון. הבנות היהודיות הצנועות מפנימות לתוכן את התיאטראות היווניות כיסוד חיים שווה ערך לקיום המצוות. למוסדות המעודדים זאת הייתי מציע (כפי שאני מציע במאמרי לחילוניים...) לבטל את חג החנוכה מרשימת חגיהם, שהרי זהו לדידם "חג פונדמנטליסטי וחשוך". מה שלא הצליח לעשות אנטיוכוס הרשע בכח הזרוע, עשה ה"פה הרך" של שליחי הציונות המלובשים שחור לבן, ושאפילו את הטמבלויזיה הטמאה הפכו הם ל"כלי קדוש" ל"תשובה" רק כדי שהם עצמם יתפרנסו מכך (ראה ערך אנשי "הידברות").
כבר מאמצע שנות ה - 90 החלו מושגי הליצנות לתפוס את מקומם כמקדם "פרנסה" ביהדות החרדית, במסווה של "יהדות בדרכי נועם" ו"תשובה". אחת הדוגמאות הקיצוניות הייתה של חוזרת בתשובה מצפון הארץ שעסקה - לפני חזרתה בתשובה, בליצנות שיש עימה תועבה של ממש. הגב', לאחר "חזרתה בתשובה", לא רק שלא עשתה קריעה על מעלליה הקודמים, אלא שאף החלה לארגן הופעות תועבה "דתיות", בפני נשים בלבד!...פרשה אחרת הייתה עידודם של בעלי תשובה (שעסקו קודם לכן בליצנות התיאטרון) ע"י ארגון "ערכים", להמשיך ולהופיע בפני חילוניים בהופעות בעלי "תוכן יהודי". חילול השם הזה אירע בשנת 1998, כאשר להופעה הראשונה שלהם, במרכז החילוני של ירושלים, לא הגיעו החילונים המיוחלים (שאינם טיפשים...), אלא "שבבניקים ושבבניקיות" - נערי השוליים החרדים.
במקביל החלו להתפתח ביהדות החרדית, אותן הופעות ליצנות ותועבה של שירי ה"זמרים החרדים", שעד מהרה הפכו להופעות מחליאות והרסו נערים ונערות חרדים, בכל הנוגע לצניעות וגדרות מהחברה הפורקת עול.
סוג אחר של ליצנות ממשית החל לחדור ליהדות החרדית בדמות ליצני הומור ושחוק שהתקנאו בעמיתיהם הפוקרים והנוכרים והחלו בחסות "רבנים" ו"ארגוני תשובה", לבצע הופעות שחוק והיתול הכוללות הוצאת שם רע על עדות בישראל, הכנסת מושגים כפרניים וליצנות רחוב לאוזני השומעים, חילול ה', וכמובן "הופעות" בלשון הרחוב הפרוץ.
אחת הדוגמאות היא של "בעל תשובה" מפוקפק המופיע גם בתיאטרונים חילוניים ובסרטים פוקרים. הלה מופיע בפני גברים ונשים ב"סקטור החרדי" בהופעות היתוליות ובשחוק פוקר, בישראל וברחבי העולם. בלונדון עיקר הופעותיו הן בבתי כנסת ספרדיים ב"גולדרס גרין", "הנדון", ואף ב"סטמפורד היל". הלה מופיע יחד עם עוד "רב" של שחוק וליצנות, המחלק גם "ברכות עם אחריות" לכל אחד, כמובן ללא קשר לשמירת מצוות. לאחר אחת ההופעות שלהם חזר שחקן התיאטרון משולהב מ"סטמפורד היל" לאכסניה שלו ב"גולדרס גרין", וסיפר בגאווה עד כמה הופעתו הייתה "מוצלחת" עד כדי כך שתלמידות "בית יעקב" התגלגלו בצחוק פרוע וכמובן בתנועות לא צנועות שלוו לצחוק. ה"חזרה בתשובה" של אותם תאבי ממון איננה אלא חזרה בתועבה...
דוגמאות נוספות לוונדליזם הליצנות ה"חרדי" כמובן לא חסרות. ה"רבנים" הליצנים פרצו כל גבול וחלק מהם גם מופיע בעימותים עם כמרי עבודה זרה נוצרית באתרי אינטרנט למרות חרם קדמונים על כך. ההופעות הללו אף הן ליצניות ולא פעם גורמות לאנטישמיות, אך כמובן שכר נאה בצידן.
ישנם גם כאלה המתמחים ב"עוננות" כמו קריאה בכף היד, "גרפולוגיה" ושאר מזלות נוכריים, תוך צפייה ונגיעה בכפות ידיים של נשים, והכל "לשם מצווה" ו"פרנסה טובה". התוצאה של אותן הצגות, מופעי בידור וסרטים היא פשוטה - הצופים החרדים מחליפים את התורה בתיאטראות הזולים, הצניעות יורדת מטה מטה, ואילו אלמנטים של כוחניות, אלימות, גסות רוח, אמונות טפלות וכו' מחליפים את דמותו של יעקב התמים לעשיו הרשע.
הסרטים הנצפים מעבירים דמויות של שחקנים פוקרים ונוכרים בליבות ובמוחות הצופים החרדים, עד כדי חיקוי והתבטלות.
ה"אור החיים" הקדוש כותב כי אסור לקרוא דברי מינות לא רק משום החשש להשפעתם על הקורא, אלא משום שהזוהר הקדוש כותב כי רוחו של האפיקורוס נמצאת בכתביו ומתעברת בקורא. על אחת כמה וכמה כאשר זהו סרט לעיניים ולאוזניים.
כבר לא משנה כאן אם הסרט הנצפה הוא שמח או עצוב, משום שבתשעה באב אסור להניח לראש וללב לתור אחר כל סיפוק או הנאה (גם כשהם מכונים בלע"ז "דוקומנטרים"), אלא רק אחר החורבן בלבד, ולחשוב על בניית בית המקדש במהרה בימינו אמן, בקדושה ובטהרה.
סרטי נוכרים על ה"שואה" אינם בדיוק ההקשה בין השואה המרה להתפרקות ממצוות שהביאה לה. ה"רבנים" הליצנים כמובן שאינם מראים (מפחד קהלם), בהצגת השואה בבתי כנסיותיהם את פן השכר והעונש שאירע בשואה כתוצאה מהכפירה המסכלת ומהציונות, או את מעללי הציונים בשואה. הללו מביאים גרסה נוכרית "הומאנית" נגד רצח בכלל, שאין לה כל קשר לאמונה היהודית (ומעמידה את קביעת האדם לערכיו מעל השם יתברך וציוויו), או גרסה ציונית "לאומית" על צורך במדינה ו"צבא חזק" כנגד שואה עתידית ח"ו.
הצופים המגיעים לראות את הסרטים האלה לא רק שאינם מתקרבים ליהדות האמיתית, אלא עוד מתקלקלים, ואותם באי בתי הכנסת התמימים שלפני עידן היווניות ה"חרדית" העמידו את הקב"ה מעל לכל "ערך הומני", "לאומי" ונוכרי, וידעו כי בית כנסת הוא היכל ה' ומקום קדוש שאליו אין כניסה להפקרות, ליצנות, חולין, ובמיוחד לנוכריות, עתה רואים בבית הכנסת מקום לצפייה בסרטים דוקומנטריים נכריים המוסיפים כמובן "קדושה והתעלות"...
תשעה באב היה, לפני עידן ההתבזות הזה, היה יום שרק ענייני החורבן והגאולה עמדו גם לפני יהודים חילוניים, וללא בלבול של אירועים עולמיים אחרים (ש"גאוני" ה"תשובה" של היום מחדירים לנו), שהיתוספותם מקררת ומשכיחה את חורבן הבית, את הצורך בבנייתו ואת ה"מפני חטאינו גלינו מארצנו". במקום כל זאת יש לנו היום העלאת "נושאים אוניברסליים", צפייה בדברים בטלים וכו'. מארגני ה"תרבות" הזו לא התביישו לפזר בחוצות "גולדרס גרין" ו"הנדון" מודעות שבמרכזן הסרטים הנוכרים שיוקרנו - בדיוק כמו שבתי הקולנוע והתועבה עושים זאת לקהל הרחב של הפוקרים והנוכרים. שמירת העיניים איננה רק מתועבות של ממש, אלא גם מפרצופי רשעים, נוכרים ושאר מרעין בישין שהעם הקדוש שלנו נצטווה בהר סיני להדיר עיניו מהם, וה"בן איש חי" (בפרשת "ואתחנן") מביא כי המדיר עיניו מכל טומאות הגויים זוכה לראות בזיו השכינה בגן העדן העליון.
כאשר בית המדרש ובית הכנסת הופך ל"בית תרבות", אזי כבר אין הבדל בין ישראל לעמים, שהרי גם בתי התיפלה והרפורמה מביאים "תרבות" הוללת לתוכם כדי למשוך קהל ובעיקר חברים חדשים לצרכי תרומות. זוהי בדיוק מחשבתם הקלוקלת של "רבני" הליצנות בחו"ל, מבלי להבין שלמילה "מקדש מעט" יש תוכן קדוש של ממש, ואילו תשעה באב היה יום שבו חרבה הקדושה ולא יום שיש למסד בו טומאה נוכרית. לא פלא הוא שאותם "רבני" ליצנות הם גם אלה המעודדים "מכללות חרדיות" ולימודי חול ל"פרנסה". איפה הימים שה"חפץ חיים" זי"ע קונן בקולי קולות נגד כל מסגרת שהתורה לא הייתה הערך המוחלט והיחיד שם, וזעק כי "פרנסה באה מהשם"...
ההלניזם החדש, זה של מהרסייך ומחריבייך משכונת "הנדון" הלונדונית, עולה בקלקולו על זה שאנטיוכוס היווני ונושאי כליו המתיוונים (יזון ומנלאוס) הביאו לנו. עד היום ידענו כי "אם תקף אותך היצר הרע משכהו לבית המדרש". ה"רבנים" הליצנים הביאו את היצר הרע לבית המדרש, ולבאי בתי המדרש שלהם אין יותר לאן לברוח ממנו, שהרי נתקיים היפוכו של דבר, היצר הרע מושך הפעם את הקורבן... לבית המדרש!
